"כאנשי תקשורת לעתיד, בתוך ההצפה התקשורתית, חשוב למצוא את המצפן, את הערך המוסף. אני יודע שהתקשורת היא גם פאן, ותוכניות הבידור הן החמצן שלה, אבל זה הבל – ואנחנו כאנשי תקשורת צריכים לחפש את הערך המוסף", כך אמר השבוע חתן פרס ישראל ו"מר טלוויזיה" חיים יבין לתלמידי בית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל.

"אצלי הערך המוסף היה העשייה הדוקומנטרית, ונמשכתי באופן טבעי לסקר את אלה שגורלם לא שפר אליהם כמו אצלי. למרות שלא באתי מבית עשיר, אבי עבד בפרך, ראיתי את עצמי בר מזל, והיה לי צורך ומשיכה לתת מקום ל'אנדר דוג'. בשל כך ראו בי שמאלני, אבל האמת היא שרציתי לתת ביטוי לאלה שגורלם קיפח אותם, מעניים בתלפיות ובעיירות הפיתוח ועד לפלשתינאים. כן גם פלשתינאים. אני לא סמולן בס', רק רציתי להראות את החלשים בחברה".

בטקס סיפר יבין על הבית שבו גדל, שבו נחשף למעט תקשורת. הזיכרון היחיד שלו לגבי התעניינותם של הוריו בתקשורת היה כאשר רכש אביו מקלט רדיו כדי להאזין לראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל.

הוא סיפר שכסטודנט דל אמצעים לא בחל בשום עבודה, הוא עבד כפועל בניין, כפקיד, כמורה ממלא מקום וגם כחובש במגן דוד אדום במשמרות לילה. "לא נולדתי עם כפית זהב בפה ועבדתי קשה כדי להצליח", סיפר יבין, "התאמנתי קראתי טקסטים שוב ושוב, שאפתי לשפר ובסופו של דבר התקבלתי לקול ישראל."